הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
מסיבת חג המולד
להשאלה

מסיבת חג המולד

ליין גרהאם
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 29 

22 

במקום 29 

22 

מו"ל: שלגי

תקציר

קמילה אלווארז מסרבת לנטוש את הסוסים האהובים עליה כאשר איל ההון האימתני, מתיאס נבארו, רוכש את החווה המפורסמת של משפחתה. היא מחליטה להתחזות לנער האורוות שלו,
כשהתרמית שלה מתגלה, למתיאס יש הצעה שמקשה עליה עוד יותר – להיות אשתו. קמילה התמימה הופכת לכלה הראויה ליהלומיו, אך נישואי הנוחות משתנים בעקבות ליל כלולותיהם הלוהט.

  • ISBN: 50-2049
  • מו"ל: שלגי
  • Publishing Date: 05/11/2020
  • שם המחבר: ליין גרהאם
  • זמין להשאלה: כן

1

אדמת הבור בדארטמור הייתה קרה ופריכה עם קרח. כאשר מכונית 4X4 ירדה מהכביש אל שביל מחוספס, ראה ויטו את הבית הציורי החוסה מאחורי העצים החשופים עם ענפיהם הקפואים. כשפניו הכחושות והחזקות קודרות מרוב עייפות, הוא יצא מן המכונית לפני הנהג. הוא נדרך, לשמע צליל של הודעה נוספת שהגיעה אל מכשיר הטלפון שלו. הוא התעלם מן ההודעה וצעד אל תוך הנכס, בעוד הנהג מרוקן את המכונית.

חמימות מידית קיבלה את פניו והוא העביר יד עייפה דרך שיערו הסמיך בצבע שחור-כחול, אשר הרוח העיפה אל גבותיו. להבה מזמינה בערה בגומחת האח העשוי לבנים והוא נאבק בתחושת ההקלה שאיימה לאפוף אותו. הוא לא היה פחדן. הוא לא ברח, כפי שארוסתו לשעבר טענה. הוא היה עומד על שלו ונשאר בפירנצה, אך הוא הבין שנוכחותו המתמשכת היא שמשלהבת את הפפראצי ואת הכותרות השערורייתיות. בחוסר רצון, הוא עשה כעצתו של חברו הטוב אפולו והרחיק את עצמו מן הזירה, בהכירו בכך שלאימו יש מספיק דברים להתמודד עימם, כאשר בעלה מאושפז בבית החולים בעקבות התקף לב, מבלי שתצטרך לסבול גם מהבושה על הפרסום השלילי החדש שהוא קיבל. אין ספק שחברו הטוב היה בעל ניסיון רב יותר ממנו, בהתמודדות עם שערוריות ופרסום שלילי. הפלייבוי היווני ניהל אורח חיים חסר גבולות לעומת ויטו, אשר ידע משלב מוקדם בחייו שהוא יהיה המנכ"ל הבא של בנק זפרי. סבו הלעיט אותו בתולדותיה של המשפחה ובמנהגיה החל מימי הביניים, כאשר שם המשפחה זפרי היה קשור במילים כגון כבוד ועקרונות. לא עוד, ויטו חשב באירוניה. עכשיו הוא יהיה ידוע לעד כבנקאי שצורך סמים ונהנה מחשפניות.

זה לא הסגנון שלו, לא הסגנון שלו כלל, ויטו הרהר בעצב, בעודו משתחרר ממחשבותיו כדי לתת תשר לנהג ולהודות לו. על ההאשמות לגבי הסמים הוא יכול היה להשיב באנחה בלבד. אחד מחבריו הקרובים בבית הספר לקח משהו שהרג אותו במסיבה, וויטו מעולם לא התפתה להשתמש בחומרים בלתי חוקיים. והזונות? האמת היא שוויטו הצליח להיזכר אך בקושי מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הוא קיים יחסי מין. אמנם הוא היה מאורס עד לפני שבוע, אבל מרסיה הייתה תמיד קרה בתחום הזה.

"היא ליידי, עד לשד עצמותיה." סבו ציין בהערכה, זמן קצר לפני מותו. "בת העיירה רוולו עם הרקע והייחוס הנכונים. היא תהיה מארחת נהדרת והאימא העתידית של ילדיך."

לא עוד, ויטו חשב, בעודו מביט במכשיר הטלפון ומגלה שארוסתו לשעבר שלחה לו הודעה נוספת. אלוהים, מה היא רוצה ממנו עכשיו? הוא הבין היטב את החלטתה לבטל את אירוסיהם והוא העמיד למכירה ללא דיחוי את הבית, שהיא ריהטה למגוריהם העתידיים. אבל נראה שזה עיצבן את מרסיה, אף-על-פי שהוא הבטיח לה שהיא מוזמנת לשמור את כל פרטי הריהוט שנמצאים שם.

מה לגבי הציור של אבריאנו? היא כתבה.

הוא הדגיש שיהיה צורך להחזיר את מתנת החתונה שקיבלו מסבו. היא הייתה שווה מיליונים – כמה עוד פיצויים הוא יצטרך לשלם לה? הוא הציע לה את הבית, אבל היא סירבה.

למרות נדיבותו, הוא חש אשם. הוא סיבך את חייה של מרסיה והביך אותה. בפעם הראשונה בחייו, הוא גרם עוול למישהו. ברגע אחד, הוא קיבל החלטה שהכתה את מרסיה חזק מאוד ואפילו ההתנצלות הכנה ביותר לא הצליחה לשכך מעט את הפגיעה. אבל הוא אינו יכול לומר לארוסתו את האמת, כי הוא לא סומך עליה שתשמור על כך בסוד. ואם האמת תצא לאור, ההקרבה שלו תהיה לשווא ותגרום לאישה היחידה שהוא אוהב השפלה ושברון לב. ויטו בחר בחירה קשה והוא מוכן בהחלט לשאת בתוצאות של בחירה זו.

לכן, ההיעלמות לשבועות אחדים בחג המולד עדיין נראתה לוויטו כמעשה חסר אומץ באופן מטריד, בעוד שהיצר הטבעי שלו היה מניעתי וכוחני.

 

"ריצ'י הוא חלאה בוגדנית ושקרנית!" שותפתה של הולי לדירה וחברתה הטובה ביותר, פיקסי, רטנה בזעם בטלפון.

הולי עשתה פרצוף ודחפה את ידה בתוך רעמת שיערה השחור והמתולתל, עיניה הכחולות הגדולות היו אדומות ועצובות, בעודה בודקת את שעונה כדי לוודא שהיא אינה חורגת מן הזמן המוקצב להפסקת הצוהריים. "אני לא אתווכח איתך על זה," היא אמרה בעצב.

"הוא גרוע, בדיוק כמו הבחור ההוא שלווה ממך כסף," פיקסי הזכירה לה בחוסר נימוס אופייני. "וההוא לפניו, שרצה להתחתן איתך כדי שתשמשי כמטפלת לאימו הנכה!"

בעודה מתכווצת, לנוכח עברה המייאש בכל הקשור לגברים, הולי חשבה שהמצב לא יכול היה להיות גרוע יותר אם היא הייתה מכינה רשימה של לוזרים אנוכיים ורמאים. "בואי לא נביט אל העבר," היא דחקה, נחושה להמשיך הלאה לנושאים חיוביים יותר.

פיקסי סירבה לשתף פעולה ואמרה, "אז, מה לעזאזל את מתכוונת לעשות עכשיו עם החופשה החגיגית שלך איתי, כשאת תקועה בלונדון וריצ'י כבר לא בתמונה?"

חיוך פתאומי האיר את פניה של הולי בהתלהבות מפתיעה. "אני אחגוג את חג המולד עם סילביה!"

"אבל היא תהיה עם הבת שלה ביורקשייר בחופשה... לא?"

"לא, אליס נאלצה לבטל ברגע האחרון. הבית שלה הוצף, בגלל פיצוץ בצנרת. סילביה הייתה מאוכזבת מאוד כשנודע לה על כך, אז כשאני תפסתי את ריצ'י עם הזנזונת שלו היום, הבנתי שאני יכולה לקחת שני מקרים של מזל רע ולהפוך אותם למשהו טוב..."

"אני ממש שונאת, כשאת מרימה את עצמך מהתחתית ונהיית אופטימית שוב." פיקסי נאנחה בדרמתיות. "בבקשה תגידי לי שלפחות חבטת בריצ'י..."

"אמרתי לו את מה שאני חושבת עליו... בקיצור," הולי הייתה מסויגת עם הכנות הרגילה שלה, כי למעשה היא הייתה פגועה מכדי להישאר באותו חדר עם החבר העירום למחצה שלה והאישה שהוא בחר לבגוד בה איתה. "אז אני יכולה לשאול ממך את המכונית שלך, כדי לנסוע לסילביה?"

"בוודאי. איך תגיעי לשם, אם לא תיקחי את המכונית שלי? אבל היזהרי: אמרו שעומד לרדת שלג..."

"הם אוהבים לדבר על שלג בסביבות חג המולד," הולי הביעה ספק בנכונותה של האזהרה. "דרך אגב, אני לוקחת את עץ חג המולד שלי ואת הקישוטים, וקניתי והכנתי כבר את התוספות לארוחת צוהריים חגיגית. אני מתכוונת ללבוש את הבגד של סנטה קלאוס שאת לבשת למסיבה בטרקלין בשנה שעברה. סילביה אוהבת לצחוק. היא תעריך את זה."

"סילביה תהיה בעננים, כשהיא תמצא אותך על סף ביתה," חברתה ניבאה בחמימות. "הייתה לה שנה נוראית, לאחר מותו של בעלה והאילוץ לעבור מקום מגורים, כי היא לא יכלה לתחזק את בית החווה לבדה."

בעודה מסיימת את משמרת אחר הצוהריים בבית הקפה העמוס שבו עבדה, הולי אחזה בחוזקה ברעיון שאימה המאמצת תשמח לראות אותה. היה זה ערב חג המולד והיא אהבה מאוד את התקופה החגיגית, אולי בגלל שגדלה בעיקר במשפחות אומנה ותמיד הייתה מודעת בכאב לכך שאין לה משפחה אמיתית, לחלוק איתה את החוויה. בניסיון לנחם אותה, הבטיחה לה פיקסי שחג מולד בחיק המשפחה עלול להפוך לסיוט ושהיא מאוהבת בחג המולד המושלם יותר מאשר במציאות. אבל יום אחד, באופן כלשהו, הולי הייתה נחושה להפוך את האשליה למציאות, עם בעל וילדים משלה. זה היה החלום שלה ולמרות הנסיגות האחרונות, היא הבינה שהאחיזה בחלומותיה היא שעזרה לה להמשיך ולהתגבר על תקופות מאתגרות.

פיקסי והיא אומצו על-ידי סילביה וורה, כשהיו בנות שתיים-עשרה, והקבלה של האישה המבוגרת והבנתה עלו עשרות מונים על חוסר האיכותיות, ולעיתים אף הזנחה, שהשתיים חוו בבתי האומנה שבהם הן התגוררו בילדותן. הולי הצטערה כבר מזמן שהיא לא הקשיבה להרצאותיה של סילביה, על הלימודים בבית הספר. במהלך השנים, ביקרה הולי בבתי ספר כה רבים ועברה ממקום למקום, עד כי היא פשוט עברה את שנות הלימודים וקיבלה את העובדה שהיא תישאר מאחור במקצועות מסוימים, לתמיד. עכשיו, כשהיא בת עשרים-וארבע כמעט, הולי הביטה באופן שונה על טעות הנעורים הזו ולמדה במסגרת של שיעורי ערב כדי להשיג השכלה בסיסית, אבל הדרך להשכלה נוספת נראתה ארוכה ומסובכת מאוד, עד כי נבהלה ובחרה ללמוד עיצוב פנים באמצעות האינטרנט.

"ובמה זה יעזור לך?" פיקסי, שהייתה מעצבת שיער, שאלה בצורה ישירה.

"זה מעניין אותי מאוד. אני אוהבת להסתכל על חדר ולחשוב איך אני יכולה לשפר אותו."

"אבל אנשים מרקע כמו שלנו לא מתקבלים לעבודה כמעצבי פנים," פיקסי הדגישה. "כלומר, אנחנו רק עובדים פשוטים שמנסים לשלם את החשבונות שלנו, לא אנשים עם קריירות יוקרתיות."

והולי נאלצה להודות, בעודה לובשת את תלבושת הסנטה קלאוס של חברתה, שאין דבר יוקרתי או רב רושם במאמצים שלה להתנגד להצהרות של חברתה. למרבה המזל, השמלה הקצרה הייתה במידה נדיבה למדי, יחסית לחברתה הרזה יותר. פיקסי אולי קינאה בחברתה על חמוקיה, אבל היא יכלה לאכול כל מה שרצתה ולא לעלות במשקל לעולם, בעוד הולי הייתה עסוקה במאבק תמידי בחמוקיה. את גוון עורה המוזהב, היא ירשה מאב בלתי ידוע. אולי הוא מישהו שאימה הבלתי יציבה פגשה בחוץ לארץ, או לא. הוא יכול היה להיות גם מישהו שפשוט גר באותו רחוב. אימה, שהייתה ההורה היחיד שלה, סיפרה לה שקרים כה רבים, עד כי הולי כבר קיבלה מזמן את העובדה שהיא לא תדע לעולם את האמת על אביה.

בגובה מטר וארבעים ושבעה סנטימטרים, כמו אימה, להולי היה חסר גובה. היא גרבה גרבוני חורף שחורים מתחת לשמלת המחוך בצבע אדום בוהק. היא נעלה מגפי בוקרים, במקום נעלי העקב שפיקסי נעלה בשנה שעברה למסיבה, הזעיפה פנים למראה בבואתה הצעקנית והשופעת במראה וחבשה את הכובע של סנטה בתנועה החלטית אחת. טוב, היא נראתה מצחיק, אבל המראה שלה יגרום לסילביה לצחוק ולהתעלם מן האכזבה, מכך שבתה לא נמצאת איתה כדי לחגוג את חג המולד וזה מה שהיה חשוב באמת.

היא תכננה להעביר את הלילה על הספה, בחדר המגורים הקטן של סילביה. היא ארזה תיק גב והניחה בזהירות את שאריות הקישוטים ואת האוכל בקופסה, שהייתה כבדה עד כי גרמה לה להתנודד בדרכה אל המכונית. לפחות האוכל לא יתבזבז, היא חשבה, נחושה בדעתה להיות חיובית, עד שהיא נזכרה בסצנה המכוערת של ריצ'י עם פקידת הקבלה, במשרדי חברת הביטוח שלו.

בטנה התהפכה וליבה החבוט התכווץ. באמצע היום גם, היא חשבה ברעד. היא לא הצליחה אפילו לדמיין את עצמה עושה סקס, שלא לדבר על לעשות את זה על שולחן לאור יום. היא לא הייתה אדם הרפתקני, ככל הנראה. למעשה, גם פיקסי וגם היא היו ככל הנראה קפדניות מאוד. בגיל שתיים-עשרה, הן התחלחלו לנוכח הבלגן המכוער של מערכות יחסים רעועות בחייהן של האימהות שלהן והן החליטו להתרחק מגברים לחלוטין. כמובן, ברגע שגיל ההתבגרות הגיע, עם כל ההורמונים המבלבלים שלו, ההחלטה הזו התבטלה. בגיל ארבע-עשרה, הן נטשו את החרם על גברים כאשר החליטו שהסכנה האמיתית נמצאת ביחסי מין ורצוי להימנע מהם מחוץ למערכת יחסים רצינית. מערכת יחסים רצינית ומחייבת. עיניה של הולי התגלגלו, לנוכח הזיכרון של התמימות המשותפת שלהן. ועד כה לא היו להן מערכות יחסים רציניות ומחייבות עם גבר.

ההחלטה להימנע ממערכות יחסים מיניות התאימה לה בהזדמנויות אחדות, הולי חשבה בחוסר ביטחון. היו גברים שמצאו חן בעיניה וברחו, הרחק ממה שהם ראו כהתנהגות מיושנת שלה והיו גם אלה שנשארו במשך שבועות או חודשים אחדים, נחושים להיות הראשונים במיטתה. האם היא הייתה אתגר מיני בלבד, מבחינתו של ריצ'י? כמה זמן, למשל, הוא מתרועע עם נשים אחרות?

"האם ציפית שאחכה לך לנצח?" ריצ'י צעק עליה, בהאשימו אותה בבגידתו, כי היא נמנעה מלקיים יחסי מין איתו. "מה כל כך מיוחד בך?"

הולי נרתעה לנוכח הזיכרון הזה, כי היא ידעה תמיד שאין דבר מיוחד בה.

ירד שלג, כאשר היא יצאה לדרך במכונית עם חמש דלתות שפיקסי כינתה קלמנטיין, והיא נהמה. היא אהבה את מראה השלג, אבל היא לא אהבה לנהוג כשיורד שלג והיא לא אהבה את הקור. תודה לאל על המכונית, היא הודתה, בעודה יוצאת מן העיירה במחוז דבון, שבה התגוררה ועבדה.

השלג ירד במהירות כאשר היא הגיעה, אך ביתה של סילביה היה חשוך באופן מבהיל. אולי האישה המבוגרת נמצאת בכנסייה או אצל שכנים. היא סידרה את הכובע על רעמת השיער שלה שניסתה לפרוץ החוצה, דפקה על הדלת והמתינה, בעודה מתופפת ברגליה לחימום. כעבור דקות אחדות היא דפקה שוב ואז חצתה את השביל אל הבית השכן, שהיה מואר ודפקה על הדלת שם.

"אני מצטערת להטריד אותך, אבל תהיתי אם את יודעת היכן גברת וורה ואם היא תחזור לביתה בקרוב," הולי שאלה, בחיוך ידידותי.

"סילביה עזבה היום אחר הצוהריים. אני עזרתי לה לארוז – היא הייתה מרוגשת מאוד, כי היא לא ציפתה לאיש," סיפרה לה האישה המבוגרת הקטנה בדלת.

הולי קימטה את מצחה וליבה צנח. "אז היא נסעה אל בתה, בכל זאת?"

"הו, לא. זו לא הייתה בתה שהגיעה. זה היה בנה. בחור גבוה וגדול בחליפה. הוא לקח אותה בחזרה לברוז' או לבלגיה או משהו כזה," השכנה אמרה לה, בפחות ביטחון.

"בריסל. סטפן גר שם. האם את יודעת כמה זמן היא תיעדר?"

"היא חשבה ששבועות אחדים לפחות...."

חסרת אוויר כמו בלון דקור, חזרה הולי אל מכוניתה.

"תיזהרי בנסיעה הביתה," הגברת המבוגרת קראה לעברה. "אמור לרדת שלג רב, הלילה."

"תודה, אני אזהר," הולי הבטיחה בחיוך מאולץ. "חג מולד שמח!"

וזה יהיה חג שמח ממש כשהיא לבדה, חשבה בעצב וגילתה שעיניה התמלאו בדמעות. אחרי ככלות הכול, לסילביה יהיה החג המהנה ביותר אי-פעם, ביחד עם בנה והנכדים שהיא ראתה לעיתים רחוקות. הולי שמחה עד מאוד, על כך שסטפן הופיע פתאום מחוץ לארץ כדי להציל את היום. אשתו והוא הגיעו לעיתים רחוקות, אבל לפחות הוא עשה את המאמץ ועכשיו אימו לא תצטרך לבלות את חג המולד הראשון שלה כאלמנה, לבדה. הולי משכה באפה וניסתה למנוע מדמעותיה לזלוג, בעודה נוזפת בעצמה על היותה כה אנוכית. היא צעירה ובריאה ועובדת. אין לה על מה להתלונן, ממש לא.

אולי היא פשוט מתגעגעת לפיקסי, חשבה בהיגיון, בעודה נוסעת בזהירות על הכביש התלול והקפוא, שעבר מעל האדמות הבוציות. אחיה הקטן של פיקסי היה בצרה כלשהי ופיקסי יצאה לחופשה מן העבודה, כדי לנסוע אליו ולפתור את זה. מדובר, ככל הנראה, בבעיות כלכליות, אבל הולי לא נהגה לשאול שאלות מביכות או להציע עצות בלתי רצויות, כי היא לא רצתה לפגוע בחברתה, שהייתה קשורה מאוד לאחיה הנוראי והמרוכז בעצמו. לכל אחד היו בעיות, היא הזכירה לעצמה בעקשנות, בעודה נדרכת, כשהרגישה את צמיגי המכונית מחליקים כמעט על הדרך הקפואה והיא האטה את מהירות הנסיעה עוד יותר. היו לה הרבה פחות בעיות מאשר לרוב האנשים ולא היה לה שום תירוץ לרחם על עצמה.

ריצ'י? טוב, זה לא היה תירוץ. אז היא נפגעה, אבל פיקסי נהגה לומר שהיא רכה מדי בתחום הזה, נוטה תמיד לחשוב דברים טובים על אנשים ואז נפגעת מאוד, כשהם מאכזבים אותה. פיקסי הייתה צינית יותר, לא נוטה לסמוך על אנשים, כחלק ממנגנון להגנה עצמית, חוץ מכל מה שקשור לאחיה.

הולי התבוננה מקרוב בחלון, כי הראות החמירה בהדרגה ומגבי המכונית לא הצליחו לעמוד בקצב של השלג הכבד. היא לא דרמתית בדרך כלל, חשבה לעצמה, בעוד המכונית גלשה במורד הגבעה, שנראתה תלולה יותר ממה שנראתה כאשר היא נסעה בה בדרך לשם מוקדם יותר, אבל מזג האוויר היה רע והשלג הקל שהיא ציפתה לו היה דומה כעת יותר לסופת שלגים.

ואז, ללא אזהרה מוקדמת כלשהי, בליווי צעקתה החנוקה, המכונית החליקה מן הכביש, בהילוך איטי ומפחיד ביותר אל תוך תעלה, התנודדה ונדחקה בקול מתכתי מעצבן. לאחר כיבוי המנוע, הולי נשמה נשימה עמוקה ואיטית, כדי להרגיע את עצמה. היא חיה, לא הייתה מעורבת מכונית נוספת ואיש לא נפגע. יש הרבה על מה להודות, היא אמרה, כדי לעודד את עצמה.

אבל לצערה, הניסיון לעודד את עצמה לא הצליח, כשהיא טיפסה החוצה בקושי בגלל הזווית של המכונית והביטה על הנזק. הצד של מכוניתה הישנה של פיקסי התנגש בסלע גדול, אשר הונח שם, ככל הנראה, כדי לסמן את הכניסה לתעלה. המחשבה הראשונה שלה הייתה אלוהים, מה תהיה עלות התיקון? זו הייתה האחריות שלה, לא של פיקסי.

ניצוץ של פחד הסתער עליה, לאחר שבחנה את הסביבה. הכביש היה נטוש ונמצא תחת שלג. זה היה לילה נורא וערב חג המולד והיא לא חשבה שמכוניות רבות תעבורנה בסמוך, אם בכלל. היא עמדה שם, מנענעת את מכשיר הטלפון שלה ותוהה מה לעשות. הולי לא הרגישה בודדה כל כך, מעולם. לא היה לה חבר קרוב שאפשר להתקשר אליו ולבקש שיגיע, במזג אוויר נורא כזה, בערב מיוחד כזה. לא, היא הייתה לבדה, להיות או לחדול. בעתה אחזה בה, כאשר היא גילתה שאין קליטה במכשיר הטלפון הנייד שלה והיא לא תוכל להשתמש בו. רק אז היא הסתובבה כדי להביט שוב בתעלה וראתה, כמו מגדלור חלש בחושך, אורות, ממה שיכול היה להיות בית בלבד והקלה הציפה אותה. היא קיוותה שיש אנשים בתוכו וקו טלפון שהיא תוכל להשתמש בו, כדי להזמין משאית גרירה.

 

ויטו התענג על כוסית של יין עטור פרסים ותהה מה יעשה הערב, כאשר נשמעה נקישה בדלת. הוא הופתע וקימט את מצחו, כי הוא לא שמע מכונית ולא היו אורות בחוץ. האם המשגיח המקומי מתגורר במרחק הליכה? הוא הציץ בעינית הדלת וראה כובע סנטה אדום-לבן. מישהו הגיע בוודאי אל הבית הלא נכון, כי ויטו שנא את חג המולד. הוא פתח את הדלת ועיניים ענקיות וכחולות כפרחי אמנון ותמר מקטיפה הביטו בו. בתחילה הוא חשב שהאורח הוא ילד, אבל אז מבטו נדד מטה וראה חזה בין חלקיו הפתוחים של המעיל והוא החליט שמדובר בהחלט באישה, גם אם קטנה.

הולי בהתה בפליאה בגבר שהופיע בדלת. הוא נראה כמו כל הגברים שהיא חלמה לפגוש, מאוגדים בחבילה מדהימה אחת. למעשה, הוא היה כה יפה עם שיערו השחור, זיפים מסודרים ועיניים כהות, עמוקות ומסתוריות, עד כי שיניה נקשו כי הוא לא נראה כמו מישהו שאפשר לגשת אליו או להיעזר בו, או כל דבר שיכול לעודד אותה. העובדה שהוא לבש חליפת עסקים כהה ורשמית, חולצה לבנה ועניבה מוזהבת מגונדרת לא עזרה להרגיע אותה.

"אם את מחפשת מסיבה, הגעת לבית הלא נכון," ויטו אמר לה בגסות, בעודו נזכר באזהרה של חברו לגבי ערמומיותם של צלמי הפפראצי. אם הוא היה חושב על הסיכון הזה, הוא לא היה פותח את הדלת מלכתחילה.

"אני מחפשת מכשיר טלפון. אין קליטה בטלפון שלי, והמכונית שלי סטתה מן הכביש אל תוך התעלה שלך," הולי הסבירה במהירות. "האם יש לך קו טלפון נייח?"

ויטו חש רוגז, כי הטלפון הנייד שלו הכיל מידע רגיש רב מכדי לחשוב על להשאיל אותו למישהו. "זה לא הבית שלי. אני אבדוק," הוא ענה ביובש.

כאשר הוא הסתובב לאחור, מבלי להזמין אותה להיכנס בשל השלג הכבד, הולי עיוותה את פניה והצטמררה, כי לבושה לא היה מתאים למזג אוויר רע. היא לבשה מלמעלה מעיל גשם בלבד, כדי לכסות את התלבושת שלה, כי היא ידעה שיהיה לה חמים בתוך המכונית. לא איש נחמד, היא חשבה בצער. היא זיהתה את חוסר הסבלנות בעיניים הכהות המחשמלות שלו, ראתה את חרון אפו ואת התכווצות פיו הרחב והמפוסל, בעודו מנסה להימנע מהערה מעליבה. היא ידעה לקרוא פרצופים, אפילו פרצופים יפים, היא הודתה, בעודה מחליפה רגליים בניסיון לחמם את הדם הקפוא בוורידיה. היא לא חשבה שהיא ראתה גבר נאה יותר מעולם, לא, אפילו לא בסרט, אבל לגבי אישיותו, היא חשבה שקיים סיכוי טוב שהוא קר יותר מקרחון.

"יש מכשיר טלפון... את יכולה להיכנס פנימה, כדי להשתמש בו," הוא הזמין אותה בחוסר רצון, בעוד המבטא הזר שלו משייף כל הברה באופן מושך מאוד.

הולי הסמיקה מרוב אי-נוחות, מודעת היטב לכך שהיא אינה אורחת רצויה. היא הוציאה את מכשיר הטלפון שלה, כדי למצוא את מספר הטלפון של המכונאי של פיקסי, ביל, שניהל גם שירותי גרירה. בעודה עושה זאת, היא פספסה את המדרגה שלפניה ומעדה קדימה בחוזקה. הנפילה הייתה עלולה להסתיים בכי רע, אם זרועות חזקות לא היו תופסות אותה לפני שהיא נפלה.

"תיזהרי..." מופתע מרמת המגושמות, שבוודאי הייתה זרה לגבר שנוחת תמיד על רגליו כמו חתול, ויטו למעשה הרים אותה אל הגזוזטרה. שיערה הבריש קלות את פניו והוא הוצף בניחוח הדרים, מתוק וחמים. אבל רק כאשר הוא נגע בה וראה את פניה תחת הפנסים, הוא הבין שהיא כחולה כמעט מרוב קור. "לעזאזל, את קפואה! מדוע לא אמרת לי את זה?"

"זה קשה מספיק לגשת לדלת..."

"כן, ללא ספק הייתי שמח יותר למעוד על גופתך הקפואה על סף דלתי בבוקר!" ויטו השיב לה בנימה נוקבת. "את היית צריכה להגיד לי..."

"יש לך עיניים משלך והתנהגות מרתיעה. אני לא אוהבת להציק לאנשים," הולי אמרה בכנות, בעודה משפשפת את ידיה על מעיל הגשם שלה כדי להחזיר תחושה לאצבעותיה, לפני שתנסה להפעיל את מכשיר הטלפון שלה פעם נוספת.

ויטו בהה בה ממרום גובהו. הוא היה נבוך מהביקורת שלה, בעודו מנסה להיות נחמד ולא הצליח להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה אישה הטיחה בו דברי ביקורת. גם במעמד ביטול האירוסין, מרסיה הייתה חכמה מספיק, כדי לא לומר מילה אחת של גינוי. אישה בעלת סבלנות רבה, או אחת שלא אכפת לה עם מי הוא שכב מאחורי גבה? הייתה זו מחשבה מעוררת.

והתנהגות מרתיעה? האם זה יכול להיות נכון לגביו? סבו לימד אותו לשמור על מרחק בינו לבין אנשים אחרים והוא חשב לעיתים קרובות שזו מתנה מועילה, כאשר מנהלים צוות עובדים גדול, שאיש מהם לא חשב להרשות לעצמו להתקרב אל המנכ"ל הסמכותי שלהם.

בעודו מעוצבן לחלוטין מהמחשבות שהתעוררו, הודות לאורחת והמצב הזה של חקירה עצמית, ויטו חטף את מכשיר הטלפון מבין אצבעותיה הרועדות ואמר בהחלטיות, "לכי תתחממי קודם ליד האח ואז תתקשרי."

"אתה בטוח שלא אכפת לך?"

"אני אנסה להתגבר על זה."

במחצית הדרך אל האש הנפלאה באח, שהאירה על החדר האפלולי, הולי הסתובבה בעיניים עליזות שהאירו את כל פניה והיא צחקה. "אתה ציני, לא כן?"

לאורה של האש היו עיניה מוארות כמו אבני ספיר ויחד עם החיוך שלה, הן גרמו לנשימתו להיתקע בגרונו, כי הן העניקו לה קסם רב. ויטו לא היה מסוג הגברים ששמים לב לנשים לעיתים קרובות וגם כאשר הוא שם לב, הוא מיהר לחנוק את הדחף בדרך כלל. אבל לרגע קט, הנימה המשועשעת הזו והחיוך הקורן הזה גרמו לו לאבד ריכוז והוא מצא את עצמו בוהה. הוא סרק את השיער הכהה היפה אשר נפל בחופשיות מכובעו של סנטה קלאוס, בטרם הוריד את מבטו אל החזה הנדיב מעל מותניים צרים ועד לשוליים של השמלה המנצנצת, אשר חשפה ברכיים רזות ושוקיים חטובות במגפי בוקרים. הוא הטה את כתפיו לאחור, מתמתח בעוד הדופק במפשעתו מבטא סוג שונה של מתח.

הולי יצרה קשר מיד עם עיני זהב מכוסות למחצה על-ידי הריסים השחורים שלו ומשהו בסיסי התכווץ נמוך באגן, בעודה מתרכזת במבנה גופו הרזה והקשה, שהיה קשה וגברי באופן מדהים, מהגבות הכהות שלו אל האף הקלאסי והיהיר שלו וקו הלסת המפוסל והחזק שלו. ההסתכלות עליו שלחה זרם של התרגשות בתוכה והיא הסמיקה בחוסר נוחות. היא הסתובבה לאחור אל האח, כדי להושיט את ידיה אל החום. אז הוא נאה מאוד. זה לא אומר שהיא צריכה לבהות בו, כמו מעריצה המומה של כוכב רוק, נכון? היא הזכירה לעצמה במבוכה שהיא נמצאת בתוך ביתו, כדי להשתמש במכשיר הטלפון בלבד.

היא מתחה את אצבעותיה. "היכן הנחת את מכשיר הטלפון שלי?"

כאשר היא הסתובבה מעט, הוא הונח אחר כבוד בידיה והיא פתחה אותו, כדי לעבור על המספרים. הוא הגיש לה את השפופרת של הטלפון הנייח, היא חייגה את מספרו של ביל והרימה את המכשיר אל אוזנה, בעודה נזהרת שלא להביט לכיוונו של המארח שלה.

ויטו היה עסוק בניסיון להרגיע את העוררות המינית שלו, נדהם מעצם הצורך לעשות זאת. מי הוא? נער שוב? היא לא הטיפוס שלו... אם היה לו אחד כזה, בכלל. הנשים בחייו היו תמיד גבוהות, בלונדיניות אלגנטיות ואילו היא הייתה קטנה מאוד, בעלת קימורים ומאוד, מאוד, סקסית, הוא החליט שלא מרצונו, בעודה מתהלכת בחדר תוך כדי דיבור בטלפון, שיערה השופע מתנדנד על כתפיה, ירכיה המעוגלות מתנועעות. היא התנצלה באריכות בפני מישהו, על שהיא מפריעה לו בערב חג המולד, במקום לגשת ישר לעניין.

מה היה הסיכוי שהיא משתייכת לגדוד פפראצי והיא חכמה במיוחד? ויטו הגיע לבריטניה במטוס פרטי, לשדה תעופה פרטי, ונסע אל הבית במכונית פרטית. אפולו ואימו, קונצ'טה, היו היחידים שידעו היכן הוא נמצא. אבל אפולו הזהיר אותו, שהפפראצי מתאמצים מאוד לגנוב תמונות ולמצוא סיפורים שהם יכולים למכור. הוא חשק את שיניו הלבנות. עליו לבדוק, לכל הפחות, שאכן קיימת מכונית מקולקלת בתחילת המשעול.

"יום הקופסאות?"1 הולי אמרה כמעט בלחש מרוב בהלה.

"ורק אם מפלסת השלג תעבור לפניי," ביל אמר לה, בנימה מתנצלת. "אני עובד הלילה עד אפיסת כוחות, בכל מקרה. היכן, בדיוק, נמצאת המכונית?"

האיש המבוגר היה מקומי והכיר היטב את הכביש, ולכן הצליח להבין היכן היא נמצאת. "כן, אני מכיר את הבית שם – בית נופש של מישהו זר, ככל הידוע לי. ואת יכולה להישאר שם?"

"כן," הולי אמרה, בנימה הבטוחה ביותר שהצליחה לגייס, בעודה חושבת אם תצטרך להעביר את הלילה במכונית של פיקסי. "אתה מכיר מישהו אחר, שאני יכולה להתקשר אליו?"

היא ניסתה את המספר השני, אבל איש לא ענה. היא בלעה את רוקה והניחה את מכשיר הטלפון. "אני אחזור אל המכונית עכשיו," היא אמרה לוויטו בכנות.

"אני אלך איתך... אראה אם אני יכול לעשות משהו..."

"אני לא חושבת, אלא אם כן יש לך טרקטור, כדי להוציא אותה מן התעלה." הולי כיפתרה את מעילה, הידקה את החגורה ואספה את עצמה, כדי לצאת החוצה שוב.

בעודה מיישרת את כתפיה, היא הביטה סביבה בהתפעלות מאוחרת, שמה לב לפתע שהעיצוב העשיר היה שילוב מדהים בין סגנון מסורתי לבין סגנון עכשווי. על-אף גומחת האח העתיקה מלבנים, גרם המדרגות היה מוקף בזכוכית ותאורה חבויה. אבל היא שמה לב גם לדבר אחד שבלט בחסרונו: לא היו קישוטים חגיגיים כלל.

ויטו לבש את מעיל הקשמיר שלו וצעיף, מעל החליפה.

"אם אין לך מגפיים, אני לא אוכל להרשות לך לבוא איתי לשם... הנעליים שלך יירטבו לחלוטין," הולי אמרה לו, בהביטה על הנעליים המצוחצחות שנעל עם החליפה המעוצבת שלו, שהתאימה לגופו הבנוי לתלפיות ורגליו הארוכות, כאילו נתפרה במיוחד עבורו.

ויטו הלך אל הגזוזטרה שהכילה מדף מגפיים ובחר את אחד מן הזוגות. היעילות שלה הרשימה אותו, בסתר. ויטו היה חכם מאוד, אבל כמו אנשים רבים שהיו חכמים מאוד, הוא לא היה יעיל במיוחד והאתגרים שבחיים הכפריים במזג אוויר רע היו רחוקים מאוד מאזור הנוחות שלו.

"קוראים לי הולי," היא הכריזה בשמחה בגזוזטרה.

"ויטו... אה... ויטו סורנטינו," ויטו השיב והשתמש בשם המשפחה המקורי של אביו.

אימו הייתה בת יחידה, בת אף-על-פי שסבו השתוקק לבן. לבקשתו של הסב, אביו של ויטו שינה את שמו לזפרי, כאשר הוא נשא לאישה את אימו של ויטו, כדי להבטיח ששם המשפחה לא ייעלם. צ'יצ'ו סורנטינו שמח להקריב את שמו, בתמורה ליתרונות שבנישואין ליורשת העשירה מאוד של משפחת בנקאים. לא הייתה סיבה טובה שוויטו יסגיר את זהותו האמיתית לאדם זר. כרגע, השם זפרי מהווה בשר תותחים למדורי הרכילות ברחבי אירופה והידיעות על היעלמותו ועל מיקומו הנוכחי יהיו שוות כסף רב, למי שמעוניין בכך. ואם היה לוויטו כישרון בולט אחד, היה זה היכולת המרשימה להרוויח בעצמו ולהבטיח שאיש לא ירוויח על חשבונו.

סבו היה מתהפך בקברו, לנוכח עצם האפשרות שנכדו יכתים את שם המשפחה ואת הבנק המשפחתי בשערורייה בזויה כזו. אולם, ויטו היה הרבה פחות תמים. הוא נכח בישיבת ועד המנהלים לפני עזיבתו וידע היטב שהוא לא יכול לטעות. כל מה שעניין את המנהלים של זפרי, היה שהמנכ"ל ימשיך להבטיח שבנק זפרי ימשיך להיות המוסד הכלכלי המצליח ביותר באירופה.