הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
חיים לנצח
להשאלה

חיים לנצח


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

גודל (עמ'): 373
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

אילו ידעתם באיזה תאריך תמותו, איך הייתם חיים את חייכם?


ב־1969 פושטת שמועה בניו־יורק על אישה מסתורית שביכולתה לחזות את תאריך מותם של אנשים, וארבעת ילדי משפחת גולד הצעירים באים אליה בסתר כדי לשמוע את עתידם. בשנים הבאות מתבגרים האחים ונעים במעגלי החיים, אבל אף שהם שבים ומדברים ביניהם על הנבואה שקיבלו, כל אחד מהם מתמודד איתה בדרכו.


סיימון הפזיז נחוש לחיות בכל הכוח, ובחיפוש אחר אהבה בורח 
לסן־פרנסיסקו הצבעונית והעליזה של סוף שנות השבעים; קלרה החולמנית נעשית קוסמת בלאס־וגאס, והולכת ומתקרבת לגבול המסוכן שבין מציאות לפנטזיה; דניאל המחושב נחוש להאמין רק בעולם הרציונלי, עד שהביטחון שחיפש בתפקידו כרופא צבאי מתחיל להתערער; וּוריה השקדנית מתמסרת למחקר על אריכות ימים, עד שלאט לאט נפערים סדקים במרקם חייה, ומבעדם מבצבצים הסודות שמהם ניסתה לברוח. בצל הנבואה, מעצבים את ארבעתם גם הקשרים ביניהם, והם מתמודדים עם רגשות של אהבה, חרטה ושייכות.

חיים לנצח הוא רומן שאפתני וסוחף הבוחן את הקו המפריד 
בין גורל לבחירה ובין מציאות לאשליה. ביד אמן רגישה מגלפת 
קלואי בנג׳מין סיפור עמוק ומלא רגש על טבעה של אמונה ועל עוצמתם של קשרים משפחתיים.


״בנג׳מין כותבת בחיות ובקסם, וארבעת הגיבורים שלה מציאותיים להפליא.״ (הגרדיאן)

  • ISBN: 10012795260
  • גודל (עמ'): 373
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • Publishing Date: 19/08/2019
  • שם המחבר: קלואי בנג'מין
  • תורגם ע"י: דנה אלעזר הלוי
  • זמין להשאלה: כן

1

כשסול מת, סיימון נמצא בשיעור פיזיקה, מצייר מעגלים קונצנטריים שאמורים לייצג טבעות של קליפת אלקטרונים, אבל שבעיני סיימון אין להם שום משמעות. עם נטייתו לחלומות בהקיץ והדיסלקסיה שהוא לוקה בה הוא מעולם לא היה תלמיד טוב, ומטרתה של קליפת האלקטרונים - האלקטרונים שחגים סביב גרעין של אטום - נסתרת ממנו. ברגע זה אביו מתכופף במדרכה של רחוב בְּרוּם בדרכו בחזרה לעבודה מארוחת הצהריים. מונית צופרת ונעצרת; סול קורס על ברכיו; הדם אוזל מליבו. מותו הגיוני בעיני סיימון בדיוק כמו מעבר האלקטרונים מאטום אחד לאחר: שניהם נמצאים ברגע אחד, וברגע שלאחריו נעלמים.

וריה מגיעה מאוניברסיטת ואסָר, דניאל מגיע מאוניברסיטת בּינגהמטוֹן. אף אחד מהם לא מבין את זה. כן, סול היה לחוץ, אבל הרגעים הקשים ביותר שעברו על העיר - המשבר הפיסקלי, הפסקת החשמל הגדולה - חלפו סוף-סוף. האיגודים הצילו את העיר מפשיטת רגל, ופניה של ניו יורק אל העתיד. בבית החולים וריה שואלת על הרגעים האחרונים של אביה. האם הוא סבל מכאב? רק לזמן קצר, אומרת האחות. האם הוא דיבר? אם כן, איש לא שמע אותו. זה לא אמור להפתיע את אשתו ואת ילדיו, שרגילים לשתיקותיו הארוכות - ובכל זאת, סיימון מרגיש נבגד, מרגיש שנגזל ממנו הזיכרון האחרון של אביו, שהתעטף בשתיקה במותו כמו בחייו.

היות שלמחרת שבת, הלוויה מתקיימת ביום ראשון. הם נפגשים בבית הכנסת תפארת ישראל, בית הכנסת הקונסרבטיבי שסול השתייך אליו ואף תרם לו כספים. בכניסה הרב חיים נותן לכל בני משפחת גולד מספריים בשביל הקריעה.

"לא. אני לא מסכימה לעשות את זה," אומרת גרטי, שצריך להסביר לה כל שלב ושלב בלוויה, כאילו עליה לעבור את בדיקות המכס בדרכה אל מדינה שהיא כלל לא ביקשה לבקר בה. היא לובשת שמלה צמודה שסול תפר לה ב-1962: כותנה שחורה עבה, עם מותניים צמודים, כפתורים מלפנים וחגורה תואמת. "אתה לא יכול להכריח אותי," היא מוסיפה, ועיניה מנתרות בין הרב חיים לבין ילדיה, שכולם חתכו בצייתנות את בגדיהם מעל לוח ליבם, ואף שהרב מסביר שלא הוא מכריח אותה אלא אלוהים, נראה שגם אלוהים לא יכול לעשות זאת. בסופו של דבר הרב נותן לגרטי סרט שחור שאותו תוכל לגזור, והיא מתיישבת בהבעת ניצחון צדקנית.

סיימון אף פעם לא אהב לבוא לכאן. כשהיה ילד הוא חשב שבית הכנסת רדוף רוחות רפאים, בגלל החלל הטחוב והמלא אבנים כהות ומחוספסות. הטקסים עצמם היו גרועים אף יותר: התפילה החרישית האינסופית, התחינות הקדחתניות לישועתה של ציון. עכשיו סיימון עומד לפני הארון הסגור, אוויר נושב מבעד לחתך שבחולצתו, והוא מבין שלעולם לא יראה עוד את פני אביו. הוא מדמיין את עיניו הרחוקות והמאופקות של אביו, את חיוכו הכמעט נשי. הרב חיים אומר שסול היה איש אצילי, איש חזק אופי ועז לב, אבל בעיני סיימון הוא היה איש צנוע ומהוגן שחמק מכל עימות וצרה - איש שדומה שעשה מעט כל כך מעשים של תשוקה שממש פלא שהוא התחתן עם גרטי, שהרי איש לא יטען שאימו של סיימון, מלאת השאפתנות והטלטלות במצבי הרוח, הייתה הבחירה המעשית.

אחרי הטקס הם הולכים בעקבות נושאי הארון עד לבית הקברות 'הר חברון', שם קבורים הוריו של סול. שתי הבנות בוכות - וריה בשקט, קלרה בקול רם כמו אימא - ודניאל נראה מתאפק אך ורק בזכות רגש עמום של מחויבות. אבל סיימון מוצא שהוא לא מסוגל לבכות, אפילו בזמן שהארון מורד אל האדמה. הוא מרגיש רק אובדן, לא של האב שהכיר אלא של האדם שסול היה יכול להיות. בשעת ארוחת הערב הם ישבו תמיד משני צידי השולחן, שקועים איש-איש במחשבותיו. ההלם בא כשאחד מהם הרים את עיניו ומבטיהם נפגשו - אירוע מקרי, אבל כזה שחיבר במעין ציר את עולמותיהם הנפרדים, עד שמישהו מהם הסיט שוב את מבטו.

עכשיו אין שום ציר. סול אולי היה מרוחק, אבל הוא אִפשר לכל בני משפחת גולד למלא איש-איש את תפקידו: הוא המפרנס, גרטי הגנרלית, וריה הבכורה הצייתנית, סיימון הצעיר נטול הדאגות. אם גופו של אביו - שהכולסטרול שלו היה נמוך משל גרטי, וליבו היה תמיד יציב ביותר - פשוט הפסיק פתאום, מה עוד יכול להשתבש? אילו חוקים אחרים יכולים להתעוות? וריה מתחבאת במיטת הקומתיים. דניאל בן עשרים, בקושי מבוגר, אבל הוא מקבל את פני האורחים, מגיש אוכל, מנחה תפילות בעברית. קלרה, שחלקה בחדר השינה מבולגן יותר מזה של כל השאר, מקרצפת את המטבח עד ששרירי הזרוע שלה כואבים. וסיימון מטפל בגרטי.

זה לא הסידור הרגיל שלהם, מפני שגרטי תמיד כרכרה סביב סיימון וטיפלה בו יותר מאשר באחרים. היא רצתה, פעם, להיות אישה מלומדת; היא שכבה לצד המזרקה בפארק כיכר וושינגטון וקראה את קפקא ואת ניטשה ואת פרוסט. אבל בגיל תשע-עשרה היא פגשה את סול, שהצטרף אז לעסק של אביו אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, ובגיל עשרים כבר הייתה הרה. עד מהרה נשרה גרטי מאוניברסיטת ניו יורק, שם למדה בכספי מלגה, ועברה לדירה במרחק לא יותר מכמה רחובות מ'גולד, תפירה וחייטות', העסק שסול ירש כשהוריו פרשו לגמלאות ועברו לקיוּ גרדֶנז הִילז.

זמן קצר אחרי שווריה נולדה - למרבה מבוכתו של סול, שהבין שיש בכך צורך אבל לא בשלב מוקדם כל כך - התחילה גרטי לעבוד בתור פקידת קבלה במשרד עורכי דין. בערבים היא עדיין הייתה הקפיטן האכזר המפקד על כולם. אבל בבוקר היא לבשה שמלה ומרחה סומק מתוך קופסה קטנה ועגולה, ואז הפקידה את הילדים אצל גברת אַלמֶנדינגֶר ויצאה מן הבניין בצעדים קלים ובלב קל, לפחות ככל שהייתה מסוגלת. אבל כשסיימון נולד, גרטי נשארה בבית במשך תשעה חודשים ולא רק חמישה, והתשעה הפכו לשמונה-עשר. היא לקחה אותו איתה לכל מקום. כשהוא בכה, היא לא הגיבה בתסכול תוקפני אלא חיככה את אפה באפו ושרה, כאילו בנוסטלגיה לחוויה שהיא תמיד סלדה מפניה אבל עכשיו ידעה שלא תחזור עליה עוד לעולם. זמן קצר אחרי לידתו של סיימון, בזמן שסול היה בעבודה, היא הלכה למרפאה וחזרה עם בקבוקון זכוכית מלא גלולות - אֶנוֹביד, היה כתוב עליו - והיא שמרה אותו בירכתי מגירת התחתונים שלה.

"סיי-מון!" היא קוראת עכשיו, בתרועה רמה וארוכה כמו של צופר ערפל. "תביא לי את זה," אולי היא תגיד, בזמן שהיא שוכבת במיטה ומצביעה על כרית שמונחת קצת מעבר לכפות רגליה. או, בטון נמוך ומבשר רעות: "יש לי פצע לחץ; אני שוכבת במיטה הזאת יותר מדי זמן," ואמנם סיימון מתכווץ מבפנים, אבל הוא בוחן בכל זאת את העקב העבה שלה. "זה לא פצע לחץ, אימא," הוא עונה. "זו סתם שלפוחית." אבל בשלב זה היא כבר עוברת לנושא אחר ומבקשת ממנו להביא לה את תפילת הקדיש או דגים ושוקולד מהמגש שהביא הרב חיים לשבעה.

סיימון היה עלול לחשוב שגרטי נהנית לחלק לו פקודות, אבל הוא שומע אותה בוכה בלילות - בשקט, שהילדים לא ישמעו, אבל סיימון כן שומע - והוא רואה אותה מכורבלת כמו עובר על המיטה שבה ישנה לצד סול במשך שני עשורים, ונראית כמו הנערה שהייתה כשרק פגשה אותו. היא יושבת שבעה באדיקות שסיימון לא ידע שאפשר לחלץ ממנה, מפני שגרטי תמיד האמינה באמונות תפלות יותר משהאמינה בכל אל. היא יורקת שלוש פעמים כשתהלוכת לוויה עוברת לידה, זורקת מלח אם המלחייה נפלה, ומעולם לא צעדה ליד בית קברות בזמן שהייתה הרה, התעקשות שאילצה את המשפחה כולה לסבול עיקופים בלתי פוסקים משנת 1956 עד 1962. בכל יום שישי היא שומרת שבת בסבלנות מאומצת, כאילו השבת היא אורחת שהיא רק מחכה להיפטר ממנה. אבל השבוע היא מסתובבת בלי איפור. היא לא עונדת תכשיטים ולא נועלת נעלי עור. וכאילו בבקשה לכפר על הקריעה שלא הייתה, היא לובשת את שמלתה השחורה הצמודה יום ולילה, ומתעלמת מכתמי צלי הבקר שעל אחת מירכיה. היות שאין למשפחת גולד כיסאות עץ, היא יושבת על הרצפה, מדקלמת שם את הקדיש ואפילו מנסה לקרוא את ספר איוב, ומצמצמת את עיניה בעודה מקרבת אל פניה את כרך התנ"ך. כשהיא מניחה אותו לצידה, יש בעיניה מבט פראי והיא נראית אבודה, כמו ילדה שמחפשת את הוריה, ואז מגיעה הקריאה - "סיי-מון!" - לשם צורך מוחשי כלשהו: פרי או עוגה, חלון שיש לפתוח כדי שייכנס אוויר או לסגור כדי שלא תנשב רוח, שמיכה, מגבת מטבח, נר.

כשמגיעים די אורחים למניין, סיימון עוזר לה ללבוש שמלה חדשה ולנעול נעלי בית, והיא מגיחה מחדרה כדי להתפלל. אליהם מצטרפים העובדים הוותיקים של סול: מנהלי החשבונות; התופרות; מעצבי הגזרות; המוכרים; והשותף הזוטר של סול, ארתור מילאבֶץ, בחור בן שלושים ושתיים, דק וארוך ובעל פני ציפור.

כשהיה ילד, סיימון אהב לבקר בחנות של אביו. מנהלי החשבונות נתנו לו לשחק במהדקי נייר או בחתיכות עודפי בד, וסיימון היה גאה להיות בנו של סול - היה ברור, על פי הכבוד שבו נהגו בו העובדים ועל פי משרדו בעל החלונות הגבוהים, שהוא איש חשוב. הוא הקפיץ את סיימון על רגל אחת והראה לו איך לגזור בדים ולתפור דוגמאות. מאוחר יותר סיימון ליווה אותו למחסני הבדים, שם בחר סול את בדי המשי והטוויד שיהיו באופנה בעונה הבאה, ולסאקס פיפת' אווניו, שאת העיצובים העדכניים שלהם הוא רכש כדי שיוכל להכין חיקויים בחנותו. אחרי העבודה, סיימון קיבל רשות להישאר בזמן שהגברים שיחקו בקלפים או ישבו במשרד של סול עם קופסת סיגרים ודיברו על שביתת המורים ועל שביתת עובדי התברואה, על תעלת סואץ ועל מלחמת יום כיפור.

ובכל אותו זמן, דבר-מה מאיים הלך וגדל וסגר עליו, עד שסיימון נאלץ להישיר אליו מבט, על כל הדרו הנורא: העתיד. דניאל תמיד תכנן להיות רופא, וזה השאיר בן אחד - סיימון, קצר רוח, נבוך ומגושם בכל מצב, וּודאי שבחליפה עם רכיסה כפולה. כשהגיע לגיל העשרה, בגדי הנשים שעממו אותו ובדי הצמר גרמו לו להתגרד. הוא סלד מהחששנות שבה סול תמיד ריכז בו את תשומת ליבו, והרגיש שהיא תגיע לכלל התמוטטות ברגע שבו יעזוב את העסק, אם רגע כזה בכלל ייתכן. הוא נעץ מבטים עוינים בארתור, שעמד תמיד לצד אביו, ושהתנהג אל סיימון כאילו הוא כלבלב טוב ויעיל. בעיקר, הוא הרגיש משהו מבלבל הרבה יותר: שהחנות היא ביתו האמיתי של סול, ושעובדיו מכירים אותו הרבה יותר טוב מכפי שילדיו הכירו אותו אי-פעם.

היום, ארתור מביא את המטעמים מהמעדנייה ומגש של דג מעושן. הוא מכופף את צווארו הארוך והברבורי ומנשק את גרטי על הלחי.

"מה נעשה, ארתור?" היא שואלת, פיה קבור במעילו.

"זה נורא," הוא אומר. "מחריד."

טיפות זעירות של גשם אביבי מנקדות את כתפיו של ארתור ואת עדשות משקפי הקרן שהוא מרכיב, אבל המבט בעיניו חד.

"תודה לאל שאתה קיים. וגם סיימון," אומרת גרטי.

בערב האחרון של השבעה, בזמן שגרטי ישנה, ארבעת ילדי גולד עולים לעליית הגג. הם מותשים, שפופים, עיניהם נפוחות ומעורפלות ובטניהם הפוכות. ההלם לא שכך; סיימון לא מצליח לדמיין שאי-פעם הוא ישכך. דניאל וּוריה יושבים על ספת קטיפה כתומה ודוחפים פנימה פיסות מהריפוד שמבצבצות החוצה על מסעדי הזרוע. קלרה מתנחלת על הדום הטלאים שהשתייך פעם לגברת בלומנסטין, שכבר הלכה בינתיים לעולמה. היא מוזגת ויסקי לארבע כוסות תה סדוקות. סיימון מתיישב בשיכול רגליים על הרצפה ומסובב באצבעו את הנוזל הענברי.

"אז מה התוכנית?" הוא שואל, ומסתכל על דניאל ועל וריה. "אתם נוסעים מחר?"

דניאל מהנהן. הוא וּוריה יעלו מוקדם בבוקר על רכבות ויחזרו ללימודים. הם כבר נפרדו לשלום מגרטי והבטיחו לחזור עוד חודש, כשייגמרו הבחינות.

"אם אני רוצה לעבור את הקורסים אני לא יכול לקחת עוד ימי חופש," אומר דניאל. "יש אנשים במשפחה הזאת" - והוא דוחף קלות את קלרה בכף רגלו - "שדברים כאלה חשובים להם."

שנתה האחרונה של קלרה בתיכון מסתיימת בעוד שבועיים, אבל היא כבר אמרה למשפחה שלא תשתתף בטקס הסיום. ("לצעוד עם כולם כמו חבורה של פינגווינים? זה לא בשבילי.") וריה לומדת ביולוגיה, ודניאל מקווה להיות רופא בצבא, אבל קלרה לא רוצה ללמוד באוניברסיטה. היא רוצה לעשות קסמים.

את תשע השנים האחרונות היא בילתה בהדרכתו של איליה הְלָבָאצֶ'ק, קוסם ומאחז עיניים קשיש, אמן ווֹדוִויל לשעבר, שהוא גם הבוס שלה ב'איליה קסמים ושות''. קלרה גילתה את קיומה של החנות כשהייתה בת תשע, כשקנתה מידי איליה את 'יסודות חיזוי העתידות'; עכשיו הוא בשבילה דמות אב לא פחות משסול היה. איליה - מהגר צ'כי שהתבגר בין שתי מלחמות העולם, בן שבעים ותשע, כפוף ומוכה שיגרון, עם קווצת שיער לבן שנראית כשיער של טרול - מספר מעשיות נפלאות על ימיו על הבמה: על הימים שבהם בילה במרכזי הבידור העלובים ביותר במערב התיכון, בעוד שולחן הקלפים שלו במרחק לא יותר ממטר מתצוגות של ראשי אדם משומרים; על אוהל הקרקס בפנסילבניה שבו העלים בהצלחה חמור חום ושמו אנטוניו בעוד אלף צופים פורצים בתשואות.

אבל חלפה יותר ממאה מאז האחים דאוֶונפּוֹרט שוחחו עם רוחות רפאים בסלונים של בעלי האמצעים וג'ון נֶוויל מַסקלין גרם לאישה לרחף באולם המצרי בלונדון. היום הקוסמים בני המזל ביותר באמריקה מצליחים להתפרנס מאפקטים מיוחדים בתיאטרון או עובדים במופעים משוכללים בלאס וגאס. כמעט כולם גברים. כשקלרה ביקרה ב'מרינקה', חנות הקסמים הוותיקה ביותר בארץ, הצעיר שליד הקופה הסתכל עליה בבוז לפני שהפנה אותה אל מדף הספרים שהוקדש ל"כישוף". ("בן זונה," מלמלה קלרה, אבל בכל זאת קנתה את 'דֶמונולוגיה: זימון שדים בעזרת דם', רק כדי לראות אותו מתפתל.)

ומלבד זאת, קלרה לא כל כך נמשכת אל קוסמי הבמה - אל האורות הבוהקים ובגדי הערב, אל ההרמות באוויר באמצעות חוטי מתכת. מה שמעניין אותה יותר הוא אלה שמופיעים באתרים צנועים יותר, שבהם הקסם עובר מאדם לאדם כמו שטר מקומט של דולר. בימי ראשון היא צופה בג'ף שרידן, קוסם הרחוב, שמופיע בעמדתו הקבועה לצד הפסל של סר וולטר סקוט בסנטרל פארק. אבל האם תוכל באמת להתפרנס מזה? ניו יורק משתנה. בשכונתה ההיפּים התחלפו בצעירים קשוחים, הסמים התחלפו בסמים קשים יותר. כנופיות מפוארטו ריקו מתנחלות בפינת רחוב 12 ושדרה אֵיי. פעם עצרו את קלרה ברחוב כמה גברים שכנראה היו פוגעים בה ברצינות אילולא דניאל עבר במקרה בסביבה בדיוק באותו הרגע.

וריה מאפרת לתוך כוס תה ריקה. "אני לא מאמינה שאתה באמת מתכוון לעזוב ולנסוע. כשאימא במצב כזה."

"זאת הייתה התוכנית מהרגע הראשון, וריה. תמיד התכוונתי לעזוב ולנסוע."

"טוב, אבל לפעמים תוכניות משתנות. לפעמים הן חייבות להשתנות."

קלרה מרימה גבה. "אז למה את לא משנה את התוכניות שלך?"

"אני לא יכולה. יש לי בחינות."

ידיה של וריה נוקשות, גבה שפוף. היא תמיד הייתה עקשנית, צדקנית, מישהי שהולכת בין השורות כאילו היא צועדת על קורת התעמלות. ביום הולדתה הארבעה-עשר היא כיבתה את כל הנרות חוץ משלושה, וסיימון, שהיה רק בן שמונה, עמד על קצות האצבעות וכיבה אותם בשבילה. וריה צרחה עליו ובכתה כל כך שאפילו סול וגרטי התפלאו. היא לא הייתה יפה כמו קלרה, ולא גילתה שום עניין בבגדים או באיפור. הדבר החיצוני היחיד שמעסיק אותה הוא השיער. הוא מגיע עד מותניה, והיא מעולם לא צבעה אותו או עשתה בו גוונים, ולא מפני שהצבע הטבעי של וריה - החום הבהיר והמאובק של אדמת קיץ - הוא צבע כל כך מרשים; היא פשוט מעדיפה להשאיר אותו כפי שהיה תמיד. קלרה צובעת את שערה באדום חי של מוצרים מלאכותיים. בכל פעם שהיא צובעת את השורשים, הכיור נראה מלא דם במשך ימים.

"בחינות," אומרת קלרה ומנופפת בידה, כאילו בחינות הן תחביב שווריה, בגילה, כבר הייתה צריכה להיפרד ממנו.

"ולאן את מתכוונת לנסוע?" אומר דניאל.

"עוד לא החלטתי." קלרה מדברת בנימה אגבית, אבל תווי פניה נדרכים.

"אלוהים." וריה שומטת את ראשה אחורה. "אפילו אין לך תוכנית?"

"אני מחכה," אומרת קלרה. "מחכה שהתוכנית תתגלה לי."

סיימון מסתכל על אחותו. הוא יודע שהיא מבועתת מעתידה. הוא גם יודע שהיא מסתירה את זה מצוין.

"וברגע שהיא תתגלה לך," אומר דניאל, "ותדעי לאן את צריכה להגיע. איך תגיעי לשם? או שאת מחכה שגם זה יתגלה לך? אין לך כסף לקנות מכונית. אין לך כסף לכרטיס טיסה."

"יש מנהג חדש שקוראים לו טרמפים, דני." קלרה היא היחידה שקוראת לדניאל בכינוי שהיה לו בילדותו, כי היא יודעת שזה מעלה זיכרונות של הרטבה במיטה ושיניים בולטות, ובעיקר, טיול משפחתי ללָוָאלֶט, ניו ג'רזי, שבמהלכו הוא לא התאפק וחרבן במכנסי הקורדרוי שלו, ובכך הרס את היום הראשון בחופשה של משפחת גולד ואת המושב האחורי של השברולט ששכרו. "כל המגניבים עושים את זה."

"קלרה, באמת." ראשה של וריה נשלח קדימה. "תבטיחי לי שלא תיקחי טרמפים. בכל הארץ? יהרגו אותך."

"לא יהרגו אותי." קלרה שואפת ונושפת עשן שמאלה, הרחק מווריה. "אבל אם זה כל כך חשוב לך, אסע באוטובוס של גרייהאונד."

"זה יכול לקחת ימים," אומר דניאל.

"יותר זול מרכבת. וחוץ מזה. אתם באמת חושבים שאימא זקוקה לי? היא שמחה יותר כשאני לא בסביבה." לאחר הרגע שבו התחוור שקלרה לא תירשם לאוניברסיטה הגיעה סדרה של תחרויות צעקות בינה לבין גרטי, ואלה פינו את מקומן לשתיקה מרירה. "בכל מקרה, היא לא תהיה לבד. סַיי יהיה כאן."

היא שולחת יד לעבר סיימון ולוחצת על ברכו.

"זה לא מפריע לך, סיימון?" שואל דניאל.

זה כן. הוא כבר יודע איך ייראו פני הדברים ברגע שכולם ייסעו. הוא וגרטי יהיו לכודים בתוך שבעה שלא תיגמר לעולם - "סיי-מון!" - ובינתיים אביו יהיה ולא-יהיה בכל מקום מסביב. ערבים שבהם הוא יחמוק החוצה כדי לרוץ, כשירגיש שהוא מוכרח להתרחק מהבית. והעסק - כמובן, העסק - שעכשיו הוא שלו בדין. והוא מדוכדך לא פחות מהמחשבה לאבד את קלרה, את בעלת הברית שלו, אבל למענה הוא מושך בכתפיו.

"לא. קלרה צריכה לעשות מה שהיא רוצה. אנחנו חיים רק פעם אחת, לא?"

"ככל הידוע לנו." קלרה מכבה את הסיגריה. "אתם לא חושבים על זה אף פעם?"

דניאל מרים את גבותיו. "על חיים לאחר המוות?"

"לא," אומרת קלרה. "על האורך של החיים שלכם."

עכשיו, ברגע שהתיבה נפתחה, משתרר שקט בעליית הגג.

"אל תתחילי עוד פעם עם הכלבה הזקנה ההיא," אומר דניאל.

קלרה מתכווצת, כאילו אותה עצמה הוא העליב עכשיו. הם לא דיברו על האישה מרחוב הסטר כבר שנים. אבל הערב היא שיכורה. סיימון רואה את זה במבט המזוגג שבעיניה, ברישול שבו היא מבטאת את האות ס'.

"אתם כאלה פחדנים," היא אומרת. "אתם אפילו לא מסוגלים להודות בזה."

"להודות במה?" שואל דניאל.

"במה שהיא אמרה לכם." קלרה מצביעה עליו, והציפורן שלה צבועה בלכה אדומה סדוקה. "קדימה, דניאל. תגיד את זה."

"לא."

"פחדן." קלרה מחייכת חיוך מעוקם ועוצמת את עיניה.

"גם אם אני רוצה אני לא יכול להגיד לך," אומר דניאל. "זה היה לפני שנים - לפני עשר שנים. את באמת חושבת שחרטתי את זה בזיכרון?"

"אני כן," אומרת וריה. "21 בינואר 2044. אז הנה לך."

היא לוגמת מהמשקה שלה, לוגמת שוב, ואז מניחה את הכוס על הרצפה. קלרה מסתכלת על אחותה בהפתעה. ואז היא תופסת בקבוק ויסקי בצוואר, ביד אחת, וממלאה קודם את הכוס של וריה ואז את שלה.

"מה אמרת?" שואל סיימון. "בגיל שמונים ושמונה?"

וריה מהנהנת.

"ברכותיי." קלרה עוצמת את עיניה. "לי היא אמרה שאני אמות בגיל שלושים ואחת."

דניאל מכחכח בגרון. "טוב, זה שטויות."

קלרה מרימה את הכוס שבידה. "לחיי התקווה."

"בסדר." דניאל מרוקן את כוסו. "24 בנובמבר 2006. ניצחת אותי, וִי."

"ארבעים ושמונה," אומרת קלרה. "אתה מודאג?"

"בכלל לא. אני בטוח שהנבלה הזאת אמרה את התאריך הראשון שקפץ לה לראש. רק טיפש יהמר על זה." הוא מניח את הכוס על השולחן; היא נוקשת על משטח העץ. "מה איתך, סַיי?"

סיימון מעשן את הסיגריה השביעית שלו. הוא שואף ונושף את העשן, ובינתיים מקבע את מבטו בקיר. "צעיר."

"כמה צעיר?" שואלת קלרה.

"לא עניינכם."

"אוי, באמת," אומרת וריה. "זה מגוחך. יש לה כוח עלינו רק כל עוד אנחנו נותנים לה את הכוח הזה - והרי ברור שהיא הייתה סתם שרלטנית. שמונים ושמונה? נו באמת. עם נבואה כזאת בטח תפגע בי משאית כשאהיה בת ארבעים."

"אז איך זה שהנבואות שאנחנו קיבלנו כל כך גרועות?" שואל סיימון.

"אני לא יודעת. בשביל הגיוון? היא לא יכולה להגיד לכולם את אותו הדבר." פניה של וריה סמוקים. "אני מצטערת שבכלל הלכנו אליה. היא סתם תקעה לנו את המחשבות האלה בראש."

"זאת אשמתו של דניאל," אומרת קלרה. "הוא הכריח אותנו ללכת."

"את לא חושבת שאני יודע את זה?" מסנן דניאל. "וחוץ מזה, את הראשונה שהסכמת."

הזעם גואה בחזהו של סיימון. לרגע הוא כועס על כולם: על וריה, ההגיונית והמרוחקת, שמצפים לה חיים ארוכים; על דניאל, שקיבע את שאיפתו להיות רופא כבר לפני שנים והכריח את סיימון לקחת על עצמו את העסק; על קלרה, שעומדת לנטוש אותו עכשיו. הוא שונא את המחשבה שכולם יכולים לברוח, רק הוא לא.

"תקשיבו!" הוא אומר. "די כבר עם זה! פשוט תשתקו, טוב? אבא מת. אז זין, אולי אתם יכולים לסתום כבר?"

הוא מופתע מהסמכות שבקולו. אפילו דניאל מתכווץ במקומו.

"נראה שהתחלנו לשחק ב'סיימון אומר'," אומר דניאל.

וריה ודניאל יורדים למטה כדי לישון במיטותיהם, אבל קלרה וסיימון מטפסים על הגג. הם מביאים כריות ושמיכות ונרדמים על הבטון תחת הזוהר שמפיץ הירח העטוי ערפיח. מישהו מטלטל אותם ומעיר אותם לפני עלות השחר. בהתחלה הם חושבים שזאת גרטי, אבל אז מתמקדים לנגד עיניהם פניה הצנומים והרציניים של וריה.

"אנחנו יוצאים," היא לוחשת. "המונית כבר למטה."

דניאל מתנשא מאחוריה, עיניו מרוחקות מאחורי משקפיו. העור שמתחתם צבוע בגוון כחול-כסוף של דגים, והשבוע האחרון חרץ סוגריים עמוקים סביב פיו - או שאולי הם היו שם תמיד?

קלרה מכסה את פניה בזרוע. "לא."

וריה מרימה את זרועה ומלטפת את שערה של קלרה. "תגידי שלום."

קולה עדין, וקלרה מתיישבת. היא כורכת את זרועותיה סביב צווארה של וריה בעוצמה כזאת שהיא מצליחה לגעת במרפקיה שלה.

"להתראות," היא לוחשת.

אחרי שווריה ודניאל עוזבים, השמיים בוערים באדום, ואז בצבע ענבר. סיימון מצמיד את פניו אל שערה של קלרה. יש לו ריח של עשן.

"אל תיסעי," הוא אומר.

"אני מוכרחה, סַיי."

"מה בכלל מחכה לך שם?"

"מי יודע?" עיניה של קלרה דומעות מרוב עייפות, ונראה שאישוניה נוצצים. "זאת בדיוק הפואנטה."

הם עומדים ומקפלים יחד את השמיכות.

"גם אתה יכול לבוא," מוסיפה קלרה ונועצת בו מבט.

סיימון צוחק. "כן, ממש. לדלג על עוד שנתיים בתיכון? אימא תהרוג אותי."

"לא אם תהיה מספיק רחוק ממנה."

"אני לא יכול לעשות דבר כזה."

קלרה ניגשת למעקה ונשענת עליו, עדיין לבושה בסוודר צמר כחול ובמכנסיים קצרים גזורים. היא לא מסתכלת עליו, אבל סיימון מרגיש את עוצמת הריכוז שלה, איך הוא רוטט בתוכה, כאילו היא יודעת שרק אם תזייף אדישות אגבית תוכל להגיד את מה שתגיד עכשיו.

"אנחנו יכולים לנסוע לסן פרנסיסקו."

סיימון עוצר את נשימתו. "אל תגידי את זה."

הוא מתכופף ומרים את הכריות, ואז תוחב כרית מתחת לכל זרוע. הוא בגובה מטר שבעים ושלוש, כמו שסול היה, ויש לו רגליים זריזות ושריריות וחזה צנום. שפתיו המלאות והאדמדמות ותלתליו הבלונדיניים הכהים - תרומתו של איזה אב קדמון אָרי שמת מזמן - זיכו אותו בהערצתן של הבנות בשכבת כיתות י', אבל זה לא הקהל שהוא מעוניין בו.

וָגינות מעולם לא דיברו אליו: הקפלים שלהן שבצורת כרוב, המסדרון הארוך החבוי בתוכן. הוא משתוקק לנוקשות הארוכה שבזין, לעיקשות המשכרת שבו, ולאתגר שבגוף שדומה לגופו שלו. רק קלרה ידעה זאת. אחרי שהוריה נרדמו, היא וסיימון נהגו לטפס מחוץ לחלון, מְכל גז מדמיע בתוך התיק דמוי העור של קלרה, ואז ירדו במדרגות החירום עד לרחוב. הם הלכו ללָה זַ'רדֶן לשמוע את בובי גוּטדארוֹ מנגן, או שנסעו ברכבת התחתית עד רחוב 12 מערב, למחסן פרחים שהוסב לדיסקוטק, שבו סיימון פגש את רקדן הגו-גו שסיפר לו על סן פרנסיסקו. הם ישבו בגינה שעל הגג בזמן שהרקדן אמר שבסן פרנסיסקו יש בכיר בעירייה שהוא הומו ועיתון שלם להומואים, שהומואים יכולים לעבוד בכל מקום ולעשות סקס מתי שהם רוצים כי אין שום חוקים נגד מעשי סדום. "פשוט אי אפשר לדמיין מה הולך שם," הוא אמר, ומאותו רגע זה נהיה הדבר היחיד שסיימון עשה.

"למה לא?" שואלת קלרה, ועכשיו מסתובבת. "כן, אימא תכעס. אבל אני יודעת איך ייראו החיים שלך כאן, סַיי, וזה לא מה שאני רוצה בשבילך. וגם אתה לא רוצה. ברור, אימא רוצה שאלמד באוניברסיטה, אבל היא קיבלה את זה מדני ומוִוי. היא מוכרחה להבין שאני לא כמוה. ואתה לא כמו אבא. אלוהים - אתה לא אמור להיות חייט. חייט!" היא השתתקה לרגע, כמו כדי לתת למילה לשקוע. "זה פשוט לא בסדר. ולא הוגן. אז תן לי סיבה אחת. תן לי סיבה אחת טובה שתסביר למה אסור לך להתחיל בחיים שלך."

ברגע שסיימון מרשה לעצמו לדמיין את זה, הוא כמעט קורס. מנהטן אמורה להיות נווה מדבר - יש שם מועדוני הומואים, אפילו בתי מרחץ - אבל הוא פוחד להמציא את עצמו מחדש במקום שתמיד היה ביתו. "פייגעלך," מלמל פעם סול ונעץ מבט רושף בשלישיית גברים רזים שפרקו מבחר מרשים של כלי נגינה אל תוך הדירה שמשפחת סינג כבר לא יכלה להרשות לעצמה. גם גרטי אימצה את הקללה הזאת ביידיש, ואמנם סיימון העמיד פנים שהוא לא שומע אותם, אבל הוא תמיד הרגיש שבעצם הם מדברים עליו.

בניו יורק הוא יחיה למענם, אבל בסן פרנסיסקו הוא יוכל לחיות למען עצמו. ואמנם הוא לא אוהב לחשוב על זה, אמנם הוא למעשה נמנע מהנושא באופן כמעט פתולוגי, אבל הוא מרשה לעצמו לחשוב עליו עכשיו: מה אם האישה מרחוב הסטר צודקת? עצם הרעיון צובע את חייו באור אחר; הופך הכול לדחוף יותר, נוצץ יותר, יקר יותר.

"אלוהים, קלרה." סיימון נעמד לצידה ליד המעקה. "אבל מה יֵצא לך מזה?"

השמש זורחת באדום עשיר כדם, וקלרה ממצמצת לעברה.

"אתה יכול לנסוע למקום אחד," היא אומרת. "ואני יכולה לנסוע למקום אחר."

עדיין נשארו בה שרידים של שומן תינוקות, ופניה עגולים. שיניה, כשהיא מחייכת, מעוקמות מעט: חייתיות ומקסימות בו זמנית. אחותו.

"את חושבת שאמצא פעם מישהו שאוהַב כמו שאני אוהב אותך?"

"באמת." קלרה צוחקת. "תמצא מישהו שתאהב הרבה יותר."

שש קומות מתחתם, בחור צעיר רץ ברחוב קלינטון. הוא לובש חולצת טריקו לבנה דקה ומכנסי ניילון קצרים כחולים. סיימון מסתכל על שרירי חזהו המתנועעים מתחת לחולצה, מסתכל על רגליו רבות העוצמה בפעולה. קלרה עוקבת אחרי מבטו.

"בוא נעוף מכאן," היא אומרת.